שירים וציורים

 

כל הזכויות שמורות לדוד עמירם

 
 
 
 
 
פרפרי הבטן
מרצדים מול עיניי
בצבעם העשיר והססגוני,
ובמשק כנפיהם
סובבים, וחגים
אל מול עיניך האוהבות
בכמיהתם הפראית,
מנגנות במיתרי הנפש
זמירות וניגונים...
ורוח המשק,
כשרביט המנצח,
העולה והיורד,
השקט והסוער.
מתבונן בך וחוקר,
את הארשת האוצרת
את הלבה הרוחשת...
בבטן מרצדת
בפרפרים מתעופפים
במשק שקט וסוער.
מתבונן...
ועוצם את עיניי,
הרואות בעינייך הכמהות
את הלחן מנגן.
 
 
 
 
 
 
לא הזמן עמד מלכת,
לא העת קפא כשלכת...
רק להרף לחש הטבע.
כן רק להרף.
לשרטט בך מתארי אהבתי,
ומהרהר אולי... יקפא העת לבקשתי...
רק להרף לוחש אני.
רק להרף.
בקצות אצבעותיי בעיניים עצומות,
לחמם בך, תא ועוד תא, תמיד באחדות...
רק להרף באוזניי לחשת... בשפתייך ביקשת...
כן, רק להרף.

דוד עמירם
 
 
 
את יפה וחתיכה,
את סקסית.
את צוחקת ומחייכת,
ובחיוכך את מושכת,
מאבנת.
את הלב את גונבת,
בחשאי.
את מטרידה מוחות,
את מופיעה בחלומות.
שמך בכל פה,
עלילותייך בכל שיחה בבית קפה,
את משגעת, את מהממת,
האם בכלל, את קיימת...?

ירוחם, נגב 29/10/1977
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרוח, עת פסקה לשוח,
ומשם, לאי שם... לנוח,
ושני העלים,
עמדו מריחופם, לעולמים.
דומם! ורק מתבוננים,
ממתינים...
להיהפך למאובנים.
 
 
 
 
כמה טוב שבלבך אשליות
המושלכות אל העתיד,
כמה טוב שאכזבות העתיד, אינך צופה
במודע ובשכל התמים,
כמה טוב שאתה יודע שהיום זה גם מחר,
כמה טוב שלפעמים אינך יודע כי היום,
הוא לא המחר,
כמה טוב שאינך יודע שמחרתיים לא שלך
וכמה טוב לפעמים שהאפשרויות מרכיבות את,
קוביות חיינו...
 
 
 
 
חשבת עלי קצת? אפילו מעט,
אולי להרף מחשבה?
אולי נפגשנו שם בדרך?
כלומר... אנחנו... זאת אומרת...
החלום, הרצון...
געגוע חמים ונעים שחומד לצון.
אולי שם בדרך.
כלומר... המשב הקל שחשתי...
היה בעצם את...
כשנפגשנו, שם בדרך...
 
 
 
 
מה זאת, ארץ מולדת, כי בנייך גם מעריצייך?
מה קסמך כי הולכים הם בעקבותיך?
גלי נא סודך, שמא הם חמוקייך?!
גלי נא עלמה, גלי זאת לאוהבייך,
כי רק בך דבקו ושבים הם אליך,
מתכנסים ומתחככים, לזכות מעט מליטופייך.
 
 
 
 
 
 

סרט תיעודי המכה ה-81 שעוסק בשואה, חרט בי צלקות שמלוות אותי לאורך חיי כאילו הייתי שם.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כה רבים הם, מבני המלבן,
מבנים מדויקים, כמו שהגרמנים בונים.
מבנים אלו, מעשנים בארובות את
העשן של מיליוני אדם,
והעשן עולה השמיימה וזועק אל "האל"
ואין לו מענה, "קול קורא במדבר"
ועשן האדם נאחז בעשן שקדם ... אך לשווא,
הוא אוחז בקצה שמים ונשמט,
זעקתם נאלמת בדומיה מחרידה.

טורים, טורים... הובלו הם לשם,
דכאו, ווארשה, טרבלינקה...
כצאן לטבח מובלים, מושיטים צווארם,
מצפים, כי ברגע אחד יקרא המלאך,
"א ב ר ה ם א ב ר ה ם, אל תישלח ידך אל הנער"
המונים, עוד באים, מובלים ומוסעים,
לשם... למקום בו רובץ המוות.

ערמת הנעלים, עולה ותופחת, עולה ותופחת,
היו בהן כפות קטנות, עדינות ורכות,
היו הן, של ילדים ותינוקות ,
וילדים, נבעתים, רועדים ונרעשים,
שצפו וחוו את המוות הנורא,
ילדים, פעורי נפש למראה הוריהם,
ילדים ותינוקות שזעקתם נקטעה עת הוטחו אל הקיר,
והם תינוקות בני יומם...

הרכבות באות, פורקות ונוסעות… פורקות ונוסעות.
והעומס רב… רב מאוד.
צללי האדם, ערומים, מבוישים, מושפלים ודורסי נפש,
נדחסים, אחד ועוד אחד,
לתאים צרים במידות מדויקות,
התאים שהוכנו בקפידה למלא משימתם,
וזעקות האימה מפני המוות הנורא,
נבלעות בגופות האדם בנשימתן האחרונה,
הזעקות נספגות ואינן נשמעות ...
וברגע… באלם קרסו אחד ועוד אחת…
פלטו נשמתן אל הבורא עולם שתבע כמותם
שישה מליון בני אדם.

גברים, נשים, זקנים וטף, כולם!
באחת נמחקו, נכחדו מפני האדמה.
אין להם קבר, אין להם משכב,
הם נחים שם... ברקיע,
קרובים, קרובים לכס האל היושב בשמים.

דוד עמירם
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הכינור את
צליליו השמיע,
סול, מי, פה מז'ור.
על כנפי האוויר בחלל,
עצובים הם ואינם מחייכים,
ומושך הקשת נעצב,
ואין בו מילים
ויש בו רק צלילים...
ובגבור משיכת הזנב,
עמקו קמטי פניו,
עמקו ועמקו
וכולו אסור,
כבול באזיקי התווים,
נרעד ורוטט,
עולה ויורד,
נשמתו אז צוהלת.
ובזנב הסוס,
היא מתנגנת.
ניר עקיבא נגב 2/10/1979
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שמונה ילדים על ערימת חול,
בלב פיתוחי חותם,
ערימת חול חרוטית כמעט,
ערימה אותה חפרו שמונה,
שמונה ילדים קופצים וחרוצים,
ערימה בה הפליאו שמונה,
את פיתוחי חותמם,
מגדלים ובתים, בורות וגם מערות.

שישה - בתים ומגדלים בונים,
שניים - בתים ומגדלים הורסים,

לפעמים, ארבעה בונים,
ומנגד ארבעה הורסים,
ומן הסתם אין מנצחים,
החול שקט וגרגיריו לא רוחשים
והילדים צוהלים ובמרץ שוחקים,
הערב בא ועוטף את שלהי אור,
והביתה הילדים בכוחות אחרונים.

שמונה ילדים בבוקר קמים,
בוגרים, כבר עברו שנים,
גם זקן יש לשניים,
ושישה מגלחים גם פעמיים,
שמונה ילדים שמונה גברים,
בעצם... נערים שקמו ונסעו.

ובמהדורת חדשות הבוקר כולם כבר שומעים
על קרבות מרים...

וערימת החול על שמונה ילדים,
ערימה, על שמונה גברים,
ערימת החול חרוטית כמעט,
שמונה מתחת שקטים ועצמותיהם אינן רוחשות,
ערימת החול חובקת אותם,
את השמונה! לעד!
ואנו יודעים בכאב עז, כי מן הסתם אין מנצחים.

דוד עמירם